כבוד לכוח להיות עצמך

הדבר הכי פשוט זה להיות בתוך עולם עם ערכים ברורים — אבל אנחנו לא באמת נולדים עם אחד כזה.

יש התרגשות אדירה. אנחנו בדירה סובייטית עם טפטים ירוקים־זהב, שאין להם שום קשר לנוף הקפוא שמשתקף על חצר המשחקים. על אדן החלון כוס פצועה, ולידה יושבת חבורה של נערים עם בקבוק וודקה ביד. מוזיקה של בתי כלא רוסים מתנגנת בקול רם מהרכב שלהם — את הנדנדה מזמן גנבו לברזל.

השעה שתיים בלילה. בשעות כאלה אני רגיל כבר לישון — אחרי שעה בחדר המשחקים שלי או על כורסה בבית הקולנוע. אבל הפעם אני לא נרדם. לא בגלל המוזיקה, לא בגלל שאנחנו בדירת מסתור. אני לא נרדם כי אמא שלי בהיסטריה נוראית.

אבא נסע ל״סטרלקה״ — פגישה שמטרתה ליישב סכסוכים. היא מתרוצצת בבית עם הטלפון הנייד שלה, בגודל של בלטה, מתקרבת אליי לשנייה ולוחשת: “הכול יהיה בסדר. יביאו את האומנת. אני רק אסע למפעל של אבא.”

היא פותחת את תיק השאנל שלה, מוציאה שלפוחית, בולעת חמישה כדורים — לא שניים כמו במצבי לחץ רגילים. היא מתקשה לפתוח את החלון — אני עוזר לה. אוויר של מינוס ארבעים מעלות נכנס פנימה. מוזיקה צורחת מבחוץ, ריח של ביוב קפוא.

אמא מדליקה סיגריה ארוכה במצית של דופון. פתאום הבלטה — הטלפון — מצלצל. הידיים שלה רועדות, המצית נופלת, הסיגריה נמעכת בין שפתיים עם חצי אודם. ואז — בכי. צעקה שאפילו המוזיקה לא מכסה.

אני מבין שקרה משהו. אני נעמד על הפרגוד ושואל: “מה עם אבא? אימא, מה עם אבא?” היא שותקת. אני ממשיך: “מה עם אבא?” היא מסתכלת לי בעיניים. הבכי נעצר. הצעקות נעלמות. והשקט — קר יותר מהמינוס ארבעים בחוץ. “אבא מת,” היא אומרת.

אני קופא. מתיישב. וכל מה שעובר לי בראש — איך נכשלתי. איך אבא נכשל. איך הוא, שלא היה חלש לעולם, נתן שיפגעו בו.

אבל אבא חזר. עטוף בתחבושות, עם רופא צמוד. במשפחה שלי לא הולכים לבית חולים — גם לא אחרי ירייה בכתף. כל פעם שאנחנו בים ואני רואה את הפצע שלו, אני חושב שהייתי מעדיף את הפצע הזה — מאשר את שלי. שלי שינה לי את החיים.

לימדתי את עצמי שפגיעות זה סכנה. שהיא מבטלת אותי. שבגללה לא הצלחתי לשמור על אבא ועל המשפחה. אני מרגיש מאוים בעיקר מנשים — אולי כי כל אישה בשבילי היא מלכה. אפילו רמז קטן לביקורת מסוגל להפעיל בי איום, כאילו הערך שלי מתפרק ברגע אחד.

אז למדתי לשלוט. השליטה הפכה למנגנון הגנה מהפגיעות. במרחב האינטימי היא נותנת לי תחושת כוח — דומיננטיות כפיצוי. אבל המחיר כבד: הקרבה הרגשית מצטמצמת. אני שומר על השליטה, אבל מראה רק את הצד החזק, ומאבד את האפשרות שיראו אותי באמת — חי, פגיע, אמיתי.

אפשר לקרוא לזה שריון. הוא מגן עליי, אבל לא מאפשר חיבוק.