סבא צבי

אצלנו בבית לא היה דבר כזה שעון מעורר.

כל אחד קם מתי שבא לו.

אפשר להבין למה זרקתי מנורת לבה על הנני שלי —

אני פשוט לא רגיל שמישהו מעיר אותי.

ירדתי למטבח, שם תמיד התחיל הבוקר שלי עם שיעור אנגלית.

המורים שבאו ללמד אותנו ידעו לחכות.

בשבילם זו הייתה הזדמנות נדירה לאכול משפית בחוץ.

שנת 96, סרטוב — עיר שלא משאירה הרבה מקום לריגושים קולינריים.

״היום אתם לומדים ב־Classroom״ —

ככה אבא שלי קרא לחדר בקומה השלישית.

בפועל, זה היה המקום שבו הוא ננעל עם העוזרת העסקית שלו,

כשהשלג או המאבטחים לא נתנו לו לצאת מהבית.

כבר במדרגות הרגשתי את הריח של הבושם — מתוק־מר.

ושם, כמו תמיד, חיכתה לי ויקטוריה — המורה לאנגלית.

המבטא שלה גרם לי להתכווץ,

אבל כנראה שאבא שלי אהב את הלוק שלה.

היא הייתה בת 19, כל החיים בהתעמלות אמנותית,

והיום היא השקיעה — הרבה יותר מהרגיל.

נכנסתי לכיתה — סליחה, ל־Classroom —

ועל השולחן הפעם באמת היה ספר.

אבל גם היא, כמו כולם, לא הצליחה להירגע.

בערך בעשר, אמא שלי פתאום נכנסה:

״אולג פגש את צבי. הם בדרך.

בעוד עשר דקות אנחנו יורדים למטה״ —

היא אמרה.

והמוח שלי קפא.

מה אימא שלי עושה ערה לפני 12?

ומה היא בכלל עושה בבית?

ירדתי עם ויקי למטה, מחזיק לה את היד,

ואני פשוט בשוק.

הבית תמיד היה מלא אנשים —

אבל אף פעם לא ראיתי את כולם יחד,

ועומדים דום.

השפית, הנני, הנני של אחותי,

והנני של אחי (שהיא הכי כוסית, ברור — הוא הכי קטן) —

כולן לבושות בתיאום, כאילו מדובר באירוע ממלכתי.

המאמן האישי של אחותי הגיע בבלייזר בצבע פטל,

ועם כפפות אגרוף ביד.

זה הרגיש כמו טקס 9 במאי,

אם לא היה שם מורוזין —

אב הבית, שמעלה באש את הצ’יקט תוך כדי

ניסיון הדלקה של קמין

שבחיים לא נדלק.

ואני עומד על המדרגות,

וויקי עדיין מחזיקה לי את היד,

ואני משתין במכנסיים.

אולי מהתרגשות,

אולי פשוט כי יש לי אנורזיס.

ואז נכנס סבא צבי,

עם הפמליה המלכותית שלו.

המילים הראשונות ששמעתי ממנו בחיים היו:

״טי צו אבוסאלסה״

(da ty obossalsa?)

בתרגום חופשי:

“השתנת על עצמך?”

בתרגום רגשי:

קונפליקט פנימי שילווה אותי ב־29 השנים הבאות.

גם כשרבתי מכות בפעם הראשונה בבית ספר,

גם כשנדבקתי למושב האחורי של האוטו,

כשהחיילים של אברצ’יל ניסו לעשות לאבא שלי “כיפה אדומה” באילת,

וגם כששותף גנב אותי.

הקונפליקט תמיד נשאר:

האם אני באמת ראוי להיות חלק מהמשפחה הזו?

להיות הנכד של צבי מגדל?

בינתיים, אני פשוט —

ג’וני פניקס.