מספר אחת

מה שאהבתי בעבודה של אבא שלי — זה שהיה לו מקרר עם גלידות. בלי הגבלה. תבחר טעם, תפתח מכסה, תרגיש מלך. מה שלא אהבתי — זה את הבורשט, וקציצות הדגים של לובה. והכי גרוע? שאבא שלי זה שלימד אותה לבשל. אין בגידה עמוקה מזו.

המשרד שלו — שלוש קומות מעץ — עמד כמו אגדה תקועה בלב של בטון. מפעל כבד, קירות אפורים, ריח של ברזל שרוף — ואז המשרד, כאילו נחת משווייץ. את העץ הוא באמת הזמין משם. החלק האחורי של המפעל עוד תפקד. עשרים BMW חנו בשקט מתוח, כאילו הוזמנו רק כדי לומר: “אנחנו כאן.”

לעובדי המפעל היה שם בשבילנו: “הכובשים.” כן, כמו צבא — רק עם עניבות.

שני שומרים עם קלצ'ניקובים, מתחלפים כל שעה, נראו כמו בדיחה על סרט פעולה. ואז הגיע הנהג של אבא שלי, ונכנס דרך השערים כאילו כל המדינה על הווייז שלו.

הצופר לא הפסיק לצרוח. בכוונה. “אם לא מצפצפים להם — הם שוכחים שהם כבשים,” אבא שלי אמר. זה היה חלק מהשפה.

עברנו את הבוטקה של השומר, והגענו לדבר האמיתי — מחסום. מאחוריו: רכב עם חבורה של צעירים, מהרמקולים שנסון רוסי בפול ווליום, על הקפוט — משחקים דוראק.

אולג מציץ מהחלון, זורק להם משהו, ואנחנו בולמים בחריקה ליד מרצדס 600 של אדיק.

במושב האחורי — ישנות שתי פטושניקי. ככה קראו בזלזול לבנות מהקולג’ים ברוסיה. תמיד רעבות, תמיד עייפות, קצת עצובות — ומוכנות להכול.

אדיק היה הנומינאל של מפעל הדבק Энгельсский клеевой завод. הוקם ב-1939. שנתיים שהוא חתום על הכול. השם שלו כתוב בכל המסמכים.

ואני? לא רק הסתכלתי. הייתי חלק מהמשרד. עם תחביב.

התחביב שלי היה לגנוב מציתים מאנשים. לקבור אותם בחוץ, באדמה. ולבקש כופר. פעם קולה, פעם שוקולד — אבל הכי אהבתי כסף. ואדיק? הוא תמיד היה משלם הכי הרבה.

וזה הייתה טעות.

כי לאבא שלי היה תחביב משלו: הנינצקי.

כלי נשק סיני — שני מקלות עם שרשרת. אבל אצלנו זו הייתה מילה לקוד. נינצקי = אמבלים עם תעודות. בריונים עם אישור משטרתי להיעלם עם מישהו. בלי סצנה. בלי הסבר.

בעולם העסקי — כולם רוצים להיות מספר אחד. הבוס. יוקרה, רווח, ביטחון בלי אחריות. אתה בפסגה, קוצר את הקצפת, משחק לפי החוקים.

אבל בעולם הפשע — מספר אחד זה לא פסגה. זה גזר דין.

החכמים 🇮🇹 יודעים את זה. לכן הם מעדיפים להיות מספר שתיים. או שלוש. קרובים לשלטון — אבל בצל. לא בכותרות — בתוך המשחק.

כי במאפיה, מספר אחד זה זמני. ואצל Russian Guys — זה כמעט תמיד לנצח.

איך זה קורה?

נומינאלים. בעלים על הנייר. בע״מ. חברה בערבון מוגבל — בלי תאריך תפוגה.

וסיפור כמו של אדיק — יש בכל עסק של אבא. רק השם משתנה. מי שמופיע במסמכים — נופל ראשון. מי שלא מצולם — בונה קרמיקה באגם קומו.

כי להיות מנכ״ל אצלנו — זה לא תפקיד. זה פסק דין.

ואדיק?

לבש חליפות, חתם על המסמכים, הוביל ישיבות, ישן שלוש שעות בלילה. היה בוס רק לעובדים.

ומהחלון של המטבח — אני רואה הכול. לובה מגישה לי קציצות עם פירה. אני לא נוגע.

בגינה, שני אמבלים — מושכים את אדיק. אחד מהצווארון, השני מהשיער. ובחצר האחורית — מכות נינצקי. החזקות. אקדח יוצא. אזיקים. שק על הראש.

אבא שלי רק מוודא שאני מסתכל. הוא רוצה שאני אזכור.

ולאדיק, כמו כל נומינאל — אין סצנת פרידה. הוא פשוט נעלם.

אבא שלי קרא לזה крысятник — מרתף העכברושים. שם נעלמו רוב הנומינלים.

אחד התפוצץ בפראג. אחד נעלם בלימסול.

אני לא מסיים את הקציצות. ואבא שלי לוקח אותי לקנות את Tekken הראשון שלי.

בכל זאת — יום חשוב. היום למדתי שני דברים: לא להיות כבש — זה לקחת לפני שלוקחים ממך. ואיך זה באמת להיות מספר אחד.