תנשום לאט

אצלנו בבית לא היה דבר כזה שעון מעורר.

כל אחד קם מתי שבא לו.

אפשר להבין למה זרקתי מנורת לבה על הנני שלי —

אני פשוט לא רגיל שמישהו מעיר אותי.

ירדתי למטבח, שם תמיד התחיל הבוקר שלי עם שיעור אנגלית.

המורים שבאו ללמד אותנו ידעו לחכות.

בשבילם זו הייתה הזדמנות נדירה לאכול משפית בחוץ.

שנת 96, סרטוב — עיר שלא משאירה הרבה מקום לריגושים קולינריים.

״היום אתם לומדים ב־Classroom״ —

ככה אבא שלי קרא לחדר בקומה השלישית.

בפועל, זה היה המקום שבו הוא ננעל עם העוזרת העסקית שלו,

כשהשלג או המאבטחים לא נתנו לו לצאת מהבית.

כבר במדרגות הרגשתי את הריח של הבושם — מתוק־מר.

ושם, כמו תמיד, חיכתה לי ויקטוריה — המורה לאנגלית.

המבטא שלה גרם לי להתכווץ,

אבל כנראה שאבא שלי אהב את הלוק שלה.

היא הייתה בת 19, כל החיים בהתעמלות אמנותית,

והיום היא השקיעה — הרבה יותר מהרגיל.

נכנסתי לכיתה — סליחה, ל־Classroom —

ועל השולחן הפעם באמת היה ספר.

אבל גם היא, כמו כולם, לא הצליחה להירגע.

בערך בעשר, אמא שלי פתאום נכנסה:

״אולג פגש את צבי. הם בדרך.

בעוד עשר דקות אנחנו יורדים למטה״ —

היא אמרה.

והמוח שלי קפא.

מה אימא שלי עושה ערה לפני 12?

ומה היא בכלל עושה בבית?

ירדתי עם ויקי למטה, מחזיק לה את היד,

ואני פשוט בשוק.

הבית תמיד היה מלא אנשים —

אבל אף פעם לא ראיתי את כולם יחד,

ועומדים דום.

השפית, הנני, הנני של אחותי,

והנני של אחי (שהיא הכי כוסית, ברור — הוא הכי קטן) —

כולן לבושות בתיאום, כאילו מדובר באירוע ממלכתי.

המאמן האישי של אחותי הגיע בבלייזר בצבע פטל,

ועם כפפות אגרוף ביד.

זה הרגיש כמו טקס 9 במאי,

אם לא היה שם מורוזין —

אב הבית, שמעלה באש את הצ’יקט תוך כדי

ניסיון הדלקה של קמין

שבחיים לא נדלק.

ואני עומד על המדרגות,

וויקי עדיין מחזיקה לי את היד,

ואני משתין במכנסיים.

אולי מהתרגשות,

אולי פשוט כי יש לי אנורזיס.

ואז נכנס סבא צבי,

עם הפמליה המלכותית שלו.

המילים הראשונות ששמעתי ממנו בחיים היו:

״טי צו אבוסאלסה״

(da ty obossalsa?)

בתרגום חופשי:

“השתנת על עצמך?”

בתרגום רגשי:

קונפליקט פנימי שילווה אותי ב־29 השנים הבאות.

גם כשרבתי מכות בפעם הראשונה בבית ספר,

גם כשנדבקתי למושב האחורי של האוטו,

כשהחיילים של אברצ’יל ניסו לעשות לאבא שלי “כיפה אדומה” באילת,

וגם כששותף גנב אותי.

הקונפליקט תמיד נשאר:

האם אני באמת ראוי להיות חלק מהמשפחה הזו?

להיות הנכד של צבי מגדל?

בינתיים, אני פשוט —

ג’וני פניקס.

הדבר הכי פשוט זה להיות בתוך עולם עם ערכים ברורים — אבל אנחנו לא באמת נולדים עם אחד כזה.

יש התרגשות אדירה. אנחנו בדירה סובייטית עם טפטים ירוקים־זהב, שאין להם שום קשר לנוף הקפוא שמשתקף על חצר המשחקים. על אדן החלון כוס פצועה, ולידה יושבת חבורה של נערים עם בקבוק וודקה ביד. מוזיקה של בתי כלא רוסים מתנגנת בקול רם מהרכב שלהם — את הנדנדה מזמן גנבו לברזל.

השעה שתיים בלילה. בשעות כאלה אני רגיל כבר לישון — אחרי שעה בחדר המשחקים שלי או על כורסה בבית הקולנוע. אבל הפעם אני לא נרדם. לא בגלל המוזיקה, לא בגלל שאנחנו בדירת מסתור. אני לא נרדם כי אמא שלי בהיסטריה נוראית.

אבא נסע ל״סטרלקה״ — פגישה שמטרתה ליישב סכסוכים. היא מתרוצצת בבית עם הטלפון הנייד שלה, בגודל של בלטה, מתקרבת אליי לשנייה ולוחשת: “הכול יהיה בסדר. יביאו את האומנת. אני רק אסע למפעל של אבא.”

היא פותחת את תיק השאנל שלה, מוציאה שלפוחית, בולעת חמישה כדורים — לא שניים כמו במצבי לחץ רגילים. היא מתקשה לפתוח את החלון — אני עוזר לה. אוויר של מינוס ארבעים מעלות נכנס פנימה. מוזיקה צורחת מבחוץ, ריח של ביוב קפוא.

אמא מדליקה סיגריה ארוכה במצית של דופון. פתאום הבלטה — הטלפון — מצלצל. הידיים שלה רועדות, המצית נופלת, הסיגריה נמעכת בין שפתיים עם חצי אודם. ואז — בכי. צעקה שאפילו המוזיקה לא מכסה.

אני מבין שקרה משהו. אני נעמד על הפרגוד ושואל: “מה עם אבא? אימא, מה עם אבא?” היא שותקת. אני ממשיך: “מה עם אבא?” היא מסתכלת לי בעיניים. הבכי נעצר. הצעקות נעלמות. והשקט — קר יותר מהמינוס ארבעים בחוץ. “אבא מת,” היא אומרת.

אני קופא. מתיישב. וכל מה שעובר לי בראש — איך נכשלתי. איך אבא נכשל. איך הוא, שלא היה חלש לעולם, נתן שיפגעו בו.

אבל אבא חזר. עטוף בתחבושות, עם רופא צמוד. במשפחה שלי לא הולכים לבית חולים — גם לא אחרי ירייה בכתף. כל פעם שאנחנו בים ואני רואה את הפצע שלו, אני חושב שהייתי מעדיף את הפצע הזה — מאשר את שלי. שלי שינה לי את החיים.

לימדתי את עצמי שפגיעות זה סכנה. שהיא מבטלת אותי. שבגללה לא הצלחתי לשמור על אבא ועל המשפחה. אני מרגיש מאוים בעיקר מנשים — אולי כי כל אישה בשבילי היא מלכה. אפילו רמז קטן לביקורת מסוגל להפעיל בי איום, כאילו הערך שלי מתפרק ברגע אחד.

אז למדתי לשלוט. השליטה הפכה למנגנון הגנה מהפגיעות. במרחב האינטימי היא נותנת לי תחושת כוח — דומיננטיות כפיצוי. אבל המחיר כבד: הקרבה הרגשית מצטמצמת. אני שומר על השליטה, אבל מראה רק את הצד החזק, ומאבד את האפשרות שיראו אותי באמת — חי, פגיע, אמיתי.

אפשר לקרוא לזה שריון. הוא מגן עליי, אבל לא מאפשר חיבוק.

מה שאהבתי בעבודה של אבא שלי — זה שהיה לו מקרר עם גלידות. בלי הגבלה. תבחר טעם, תפתח מכסה, תרגיש מלך. מה שלא אהבתי — זה את הבורשט, וקציצות הדגים של לובה. והכי גרוע? שאבא שלי זה שלימד אותה לבשל. אין בגידה עמוקה מזו.

המשרד שלו — שלוש קומות מעץ — עמד כמו אגדה תקועה בלב של בטון. מפעל כבד, קירות אפורים, ריח של ברזל שרוף — ואז המשרד, כאילו נחת משווייץ. את העץ הוא באמת הזמין משם. החלק האחורי של המפעל עוד תפקד. עשרים BMW חנו בשקט מתוח, כאילו הוזמנו רק כדי לומר: “אנחנו כאן.”

לעובדי המפעל היה שם בשבילנו: “הכובשים.” כן, כמו צבא — רק עם עניבות.

שני שומרים עם קלצ'ניקובים, מתחלפים כל שעה, נראו כמו בדיחה על סרט פעולה. ואז הגיע הנהג של אבא שלי, ונכנס דרך השערים כאילו כל המדינה על הווייז שלו.

הצופר לא הפסיק לצרוח. בכוונה. “אם לא מצפצפים להם — הם שוכחים שהם כבשים,” אבא שלי אמר. זה היה חלק מהשפה.

עברנו את הבוטקה של השומר, והגענו לדבר האמיתי — מחסום. מאחוריו: רכב עם חבורה של צעירים, מהרמקולים שנסון רוסי בפול ווליום, על הקפוט — משחקים דוראק.

אולג מציץ מהחלון, זורק להם משהו, ואנחנו בולמים בחריקה ליד מרצדס 600 של אדיק.

במושב האחורי — ישנות שתי פטושניקי. ככה קראו בזלזול לבנות מהקולג’ים ברוסיה. תמיד רעבות, תמיד עייפות, קצת עצובות — ומוכנות להכול.

אדיק היה הנומינאל של מפעל הדבק Энгельсский клеевой завод. הוקם ב-1939. שנתיים שהוא חתום על הכול. השם שלו כתוב בכל המסמכים.

ואני? לא רק הסתכלתי. הייתי חלק מהמשרד. עם תחביב.

התחביב שלי היה לגנוב מציתים מאנשים. לקבור אותם בחוץ, באדמה. ולבקש כופר. פעם קולה, פעם שוקולד — אבל הכי אהבתי כסף. ואדיק? הוא תמיד היה משלם הכי הרבה.

וזה הייתה טעות.

כי לאבא שלי היה תחביב משלו: הנינצקי.

כלי נשק סיני — שני מקלות עם שרשרת. אבל אצלנו זו הייתה מילה לקוד. נינצקי = אמבלים עם תעודות. בריונים עם אישור משטרתי להיעלם עם מישהו. בלי סצנה. בלי הסבר.

בעולם העסקי — כולם רוצים להיות מספר אחד. הבוס. יוקרה, רווח, ביטחון בלי אחריות. אתה בפסגה, קוצר את הקצפת, משחק לפי החוקים.

אבל בעולם הפשע — מספר אחד זה לא פסגה. זה גזר דין.

החכמים 🇮🇹 יודעים את זה. לכן הם מעדיפים להיות מספר שתיים. או שלוש. קרובים לשלטון — אבל בצל. לא בכותרות — בתוך המשחק.

כי במאפיה, מספר אחד זה זמני. ואצל Russian Guys — זה כמעט תמיד לנצח.

איך זה קורה?

נומינאלים. בעלים על הנייר. בע״מ. חברה בערבון מוגבל — בלי תאריך תפוגה.

וסיפור כמו של אדיק — יש בכל עסק של אבא. רק השם משתנה. מי שמופיע במסמכים — נופל ראשון. מי שלא מצולם — בונה קרמיקה באגם קומו.

כי להיות מנכ״ל אצלנו — זה לא תפקיד. זה פסק דין.

ואדיק?

לבש חליפות, חתם על המסמכים, הוביל ישיבות, ישן שלוש שעות בלילה. היה בוס רק לעובדים.

ומהחלון של המטבח — אני רואה הכול. לובה מגישה לי קציצות עם פירה. אני לא נוגע.

בגינה, שני אמבלים — מושכים את אדיק. אחד מהצווארון, השני מהשיער. ובחצר האחורית — מכות נינצקי. החזקות. אקדח יוצא. אזיקים. שק על הראש.

אבא שלי רק מוודא שאני מסתכל. הוא רוצה שאני אזכור.

ולאדיק, כמו כל נומינאל — אין סצנת פרידה. הוא פשוט נעלם.

אבא שלי קרא לזה крысятник — מרתף העכברושים. שם נעלמו רוב הנומינלים.

אחד התפוצץ בפראג. אחד נעלם בלימסול.

אני לא מסיים את הקציצות. ואבא שלי לוקח אותי לקנות את Tekken הראשון שלי.

בכל זאת — יום חשוב. היום למדתי שני דברים: לא להיות כבש — זה לקחת לפני שלוקחים ממך. ואיך זה באמת להיות מספר אחד.