BREATHE STEADILY

In our house there was no such thing as an alarm clock.

Everyone gets up when they want.

You can see why I threw a lava lamp at my babysitter...

I'm just not used to having anyone wake me up.

I went down to the kitchen, where my morning always began with an English lesson.

The teachers who came to teach us knew how to wait.

It was a rare opportunity for them to eat in the fresh air.

96, Saratov is a city that leaves no room for culinary delights.

“Today you are studying in Class” -

That's what my father called the room on the third floor.

In practice, this is where he locked himself in with his business assistant.

When the snow or security did not allow him to leave the house.

Already on the stairs I smelled perfume - bittersweet.

And there, as always, Victoria, an English teacher, was waiting for me.

Her accent made me cringe

But apparently my father liked her image.

She was 19 years old and had been involved in gymnastics all her life.

And today it’s established - much more than usual.

I entered the classroom - sorry, Class -

And this time there really was a book on the table.

But she, like everyone else, could not relax.

Around ten o'clock my mother suddenly came in:

“Oleg met Zvi. They're on their way.

We'll go downstairs in ten minutes."

she said

And my mind froze.

That my mom wakes up before 12?

And what is she even doing at home?

I went downstairs with Vicky, holding her hand,

And I'm just at the market.

The house was always full of people...

But I've never seen them all together

and stand still.

I'm the chef, I'm with my sister,

And I’m with my brother (who, of course, is the biggest - he’s the smallest) -

They are all dressed coherently, as if it were a state event.

My sister's personal trainer arrived wearing a crimson jacket.

And with boxing gloves in his hands.

It was similar to the May 9th ceremony.

If Morozin had not existed...

The head of the house, while setting the chicket on fire

I'm trying to light the fireplace

which will never turn on.

And I'm standing on the stairs

Vicky still holds my hand

And I peed my pants.

maybe out of excitement,

Maybe it's just because I have anorexia.

Then Grandfather Tsvi came in,

with his royal retinue.

The first words I heard from him in my life were:

"Ti Tzu Abusalsa"

(did you piss yourself?)

Freely translated:

-Have you changed?

In emotional translation:

An internal conflict that would accompany me for the next 29 years.

Even when I was beaten for the first time at school,

Even when I'm stuck in the back of a car

When Aberchil's soldiers tried to make my father a "red cap" in Eilat,

And also when my partner stole me.

The conflict always remains:

Do I really deserve to be part of this family?

To be the grandson of Zvi Migdal?

In the meantime, I just...

Johnny Phoenix.

The simplest thing is to live in a world with clear values, but in fact we are not born with them.

There is great excitement. We are in a Soviet apartment with green and gold wallpaper that has nothing in common with the frozen landscape reflected on the playground. There is broken glass on the windowsill, and a group of boys are sitting nearby with a bottle of vodka in their hands. Music from Russian prisons plays loudly from their car - the swings were long ago stolen for the sake of iron.

It's two o'clock in the morning. At such moments I used to sleep - an hour later in my playroom or in a chair at the cinema. But this time I won't fall asleep. Not because of the music, not because we are in a secluded apartment. I can't sleep because my mom is having a terrible hysteria.

My father went to “Stralka” - a meeting aimed at resolving disputes. She runs around the house with her cell phone the size of a bullet, comes up to me for a second and whispers: “Everything will be fine. They will bring a nanny. I’ll just go to dad at the factory.”

She opens her Chanel purse, takes out a blister, swallows five tablets, not two, as in normal stressful situations. She finds it difficult to open the window - I help her. The air entering inside is minus forty degrees. Loud music outside, the smell of frozen sewers.

The mother lights a long cigarette with a DuPont lighter. Suddenly the big thing - the phone - rings. Her hands are shaking, the lighter falls, the cigarette is crushed between the lips of half a ruby. And then cry. A scream that even the music can't drown out.

I understand that something happened. I stand on the curtain and ask: “What about dad? Mom, what about dad?” She is silent. I continue: “What about father?” She looks into my eyes. The crying stopped. The screams disappear. And silence - colder than minus forty outside. “Dad died,” she says.

I freeze, I calm down, and all that comes to my mind is how I failed. How did dad fail? How could he, who had never been weak, allow himself to be hurt?

But dad returned. Wrapped in bandages, a doctor is nearby. In my family, we don't go to the hospital, even after being shot in the shoulder. Every time we are at sea and I see his wound, I think that I would rather have that wound than my own. Mine changed my life.

I taught myself that vulnerability is danger. that she is canceling me. That's why I couldn't take care of my father and family. I feel threatened mainly by women - perhaps because every woman is a queen to me. Even the slightest hint of criticism can make me feel threatened, as if my value is instantly destroyed.

That's how I learned to control. Control has become a defense mechanism against vulnerability. In an intimate space, she gives me a feeling of power, dominance as compensation. But the price is high: emotional intimacy is reduced. I maintain control, but I only show my strong side and lose the opportunity to be truly seen—alive, vulnerable, real.

You can call it armor. He protects me, but does not allow me to hug.

מה שאהבתי בעבודה של אבא שלי — זה שהיה לו מקרר עם גלידות. בלי הגבלה. תבחר טעם, תפתח מכסה, תרגיש מלך. מה שלא אהבתי - זה את הבורשט, וקציצות הדגים של לובה. What about? שאבא שלי זה שלימד אותה לבשל. אין בגידה עמוקה מזו.

המשרד שלו — שלוש קומות מעץ — עמד כמו אגדה תקועה בלב של בטון. מפעל כבד, קירות אפורים, ריח של ברזל שרוף — ואז המשרד, כאילו נחת משווייץ. את העץ הוא באמת הזמין משם. החלק האחורי של המפעל עוד תפקד. עשרים BMW חנו בשקט מתוח, כאילו הוזמנו רק כדי לומר: “אנחנו כאן.”

לעובדי המפעל היה שם בשבילנו: “הכובשים.” כן, כמו צבא - רק עם עניבות.

Please contact us, נראו כמו בדיחה על סרט פעולה. ואז הגיע הנהג של אבא שלי, Please contact us.

הצופר לא הפסיק לצרוח. בכוונה. “Hey, I'm sorry, I'm sorry, I'm sorry, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm talking about you, I'm talking about you, I'm talking about you, I'm talking about you. זה היה חלק מהשפה.

עברנו את הבוטקה של השומר, והגענו לדבר האמיתי - מחסום. מאחוריו: רכב עם חבורה של צעירים, Yes, על הקפוט - משחקים דוראק.

אולג מציץ מהחלון, זורק להם משהו, ואנחנו בולמים בחריקה ליד מרצדס 600 של אדיק.

במושב האחורי - ישנות שתי פטושניקי. ככה קראו בזלזול לבנות מהקולג’ים ברוסיה. תמיד רעבות, תמיד עייפות, קצת עצובות — ומוכנות להכול.

Engels Glue Factory. הוקם ב-1939. שנתיים שהוא חתום על הכול. השם שלו כתוב בכל המסמכים.

What? לא רק הסתכלתי. הייתי חלק מהמשרד. עם תחביב.

Please contact us. לקבור אותם בחוץ, באדמה ולבקש כופר. פעם קולה, פעם שוקולד — אבל הכי אהבתי כסף. What about? הוא תמיד היה משלם הכי הרבה.

And it was a mistake.

כי לאבא שלי היה תחביב משלו: הנינצקי.

כלי נשק סיני - שני מקלות עם שרשרת. אבל אצלנו זו הייתה מילה לקוד. נינצקי = אמבלים עם תעודות. Please contact us. בלי סצנה. בלי הסבר.

בעולם העסקי - כולם רוצים להיות מספר אחד. הבוס. יוקרה, רווח, ביטחון בלי אחריות. אתה בפסגה, קוצר את הקצפת, משחק לפי החוקים.

אבל בעולם הפשע — מספר אחד זה לא פסגה. זה גזר דין.

החכמים 🇮🇹 יודעים את זה. לכן הם מעדיפים להיות מספר שתיים. או שלוש. קרובים לשלטון - אבל בצל. לא בכותרות — בתוך המשחק.

כי במאפיה, מספר אחד זה זמני. Russian Guys — זה כמעט תמיד לנצח.

how does this happen

נומינאלים. בעלים על הנייר. בע״מ. חברה בערבון מוגבל — בלי תאריך תפוגה.

וסיפור כמו של אדיק — יש בכל עסק של אבא. רק השם משתנה. מי שמופיע במסמכים — נופל ראשון. מי שלא מצולם — בונה קרמיקה באגם קומו.

כי להיות מנכ״ל אצלנו — זה לא תפקיד. זה פסק דין.

Vadik?

By the way, חתם על המסמכים, הוביל ישיבות, ישן שלוש שעות בלילה. היה בוס רק לעובדים.

ומהחלון של המטבח — אני רואה הכול. לובה מגישה לי קציצות עם פירה. אני לא נוגע.

בגינה, שני אמבלים — מושכים את אדיק. אחד מהצווארון, השני מהשיער. ובחצר האחורית — מכות נינצקי. החזקות. אקדח יוצא. אזיקים. שק על הראש.

אבא שלי רק מוודא שאני מסתכל. הוא רוצה שאני אזכור.

ולאדיק, כמו כל נומינאל — אין סצנת פרידה. הוא פשוט נעלם.

Rat house - מרתף העכברושים. שם נעלמו רוב הנומינלים.

אחד התפוצץ בפראג. אחד נעלם בלימסול.

אני לא מסיים את הקציצות. It's about Tekken.

בכל זאת - יום חשוב. היום למדתי שני דברים: לא להיות כבש - זה לקחת לפני שלוקחים ממך. ואיך זה באמת להיות מספר אחד