Number one

מה שאהבתי בעבודה של אבא שלי — זה שהיה לו מקרר עם גלידות. בלי הגבלה. תבחר טעם, תפתח מכסה, תרגיש מלך. מה שלא אהבתי - זה את הבורשט, וקציצות הדגים של לובה. What about? שאבא שלי זה שלימד אותה לבשל. אין בגידה עמוקה מזו.

המשרד שלו — שלוש קומות מעץ — עמד כמו אגדה תקועה בלב של בטון. מפעל כבד, קירות אפורים, ריח של ברזל שרוף — ואז המשרד, כאילו נחת משווייץ. את העץ הוא באמת הזמין משם. החלק האחורי של המפעל עוד תפקד. עשרים BMW חנו בשקט מתוח, כאילו הוזמנו רק כדי לומר: “אנחנו כאן.”

לעובדי המפעל היה שם בשבילנו: “הכובשים.” כן, כמו צבא - רק עם עניבות.

Please contact us, נראו כמו בדיחה על סרט פעולה. ואז הגיע הנהג של אבא שלי, Please contact us.

הצופר לא הפסיק לצרוח. בכוונה. “Hey, I'm sorry, I'm sorry, I'm sorry, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm telling you, I'm talking about you, I'm talking about you, I'm talking about you, I'm talking about you. זה היה חלק מהשפה.

עברנו את הבוטקה של השומר, והגענו לדבר האמיתי - מחסום. מאחוריו: רכב עם חבורה של צעירים, Yes, על הקפוט - משחקים דוראק.

אולג מציץ מהחלון, זורק להם משהו, ואנחנו בולמים בחריקה ליד מרצדס 600 של אדיק.

במושב האחורי - ישנות שתי פטושניקי. ככה קראו בזלזול לבנות מהקולג’ים ברוסיה. תמיד רעבות, תמיד עייפות, קצת עצובות — ומוכנות להכול.

Engels Glue Factory. הוקם ב-1939. שנתיים שהוא חתום על הכול. השם שלו כתוב בכל המסמכים.

What? לא רק הסתכלתי. הייתי חלק מהמשרד. עם תחביב.

Please contact us. לקבור אותם בחוץ, באדמה ולבקש כופר. פעם קולה, פעם שוקולד — אבל הכי אהבתי כסף. What about? הוא תמיד היה משלם הכי הרבה.

And it was a mistake.

כי לאבא שלי היה תחביב משלו: הנינצקי.

כלי נשק סיני - שני מקלות עם שרשרת. אבל אצלנו זו הייתה מילה לקוד. נינצקי = אמבלים עם תעודות. Please contact us. בלי סצנה. בלי הסבר.

בעולם העסקי - כולם רוצים להיות מספר אחד. הבוס. יוקרה, רווח, ביטחון בלי אחריות. אתה בפסגה, קוצר את הקצפת, משחק לפי החוקים.

אבל בעולם הפשע — מספר אחד זה לא פסגה. זה גזר דין.

החכמים 🇮🇹 יודעים את זה. לכן הם מעדיפים להיות מספר שתיים. או שלוש. קרובים לשלטון - אבל בצל. לא בכותרות — בתוך המשחק.

כי במאפיה, מספר אחד זה זמני. Russian Guys — זה כמעט תמיד לנצח.

how does this happen

נומינאלים. בעלים על הנייר. בע״מ. חברה בערבון מוגבל — בלי תאריך תפוגה.

וסיפור כמו של אדיק — יש בכל עסק של אבא. רק השם משתנה. מי שמופיע במסמכים — נופל ראשון. מי שלא מצולם — בונה קרמיקה באגם קומו.

כי להיות מנכ״ל אצלנו — זה לא תפקיד. זה פסק דין.

Vadik?

By the way, חתם על המסמכים, הוביל ישיבות, ישן שלוש שעות בלילה. היה בוס רק לעובדים.

ומהחלון של המטבח — אני רואה הכול. לובה מגישה לי קציצות עם פירה. אני לא נוגע.

בגינה, שני אמבלים — מושכים את אדיק. אחד מהצווארון, השני מהשיער. ובחצר האחורית — מכות נינצקי. החזקות. אקדח יוצא. אזיקים. שק על הראש.

אבא שלי רק מוודא שאני מסתכל. הוא רוצה שאני אזכור.

ולאדיק, כמו כל נומינאל — אין סצנת פרידה. הוא פשוט נעלם.

Rat house - מרתף העכברושים. שם נעלמו רוב הנומינלים.

אחד התפוצץ בפראג. אחד נעלם בלימסול.

אני לא מסיים את הקציצות. It's about Tekken.

בכל זאת - יום חשוב. היום למדתי שני דברים: לא להיות כבש - זה לקחת לפני שלוקחים ממך. ואיך זה באמת להיות מספר אחד